אחד הדברים שאני פוגש הרבה אצל מטופלים או הורים לילדים מתמודדים – זה רגשות האשם.
רגשות האשם עולה כחלק ממנגנון הרס העצמי בעת התמודדות עם כאב, זהו מנגנון הגנה, אמנם הרסני אך מגיע כתוצאה מצורך במנגנון ההגנה לנפש, בזה שהילד מסביר לעצמו למה כואב לו, באופן מעוות האשמה יוצרת אשליה לשליטה בכאב.…
הדבר השני שקורה זה שההורים מאשימים את עצמם "לא ראינו את הכאב שלו, לא שמנו לב אליו, לא טיפחנו אותו מספיק".
אין לנו פתרון לרגשות האשם, זה מעגל הרסני אין סופי שאי אפשר לצאת ממנו – כי אין לנו שום דרך ואפשרות לשנות את העבר, אלא רק להסתכל לעתיד טוב יותר.
המענה לזה נמצא בהבנה שיש הבדל גדול בין אשמה לאחריות!
הכוונה היא שאשמה היא רגש שיש בו בעיקר הרס של עצמנו, של מי שאנחנו, במיוחד שאין לנו פתרון לרגשות האשם כי אין לנו דרך להסביר או לשנות ובטח שלא לתקן את העבר שלנו. בשונה מאחריות, שיש לנו דרך להתבונן על הדרך שבה צעדנו, עשינו וטעינו לפעמים גם נפלנו ונפגענו, ומשם אנחנו ניקח אחריות הלאה – על המעשים שלנו, מצד אחד אנחנו מבינים שטעינו בדרך. אבל מהצד השני – ההבנה הזאת מגיעה בלי המנגנון של הרס העצמי ועם המון אחריות. אנחנו ניקח אחריות על הבחירות והדרכים הלא מיטיבים שצעדנו בהם, נשנה ונלמד איך לפעול אחרת, בצורה כזאת שתגרום לנו להצליח בפעם הבאה. כשהילד יראה אותנו שאנחנו לא לוקחים אשמה, אלא לוקחים אחריות.
אנחנו לוקחים אחריות על הכאב שלו ויוצרים שותפות עם מה שהוא מתמודד.
ניקח את כאב וההתמודדות לידיים וניצור עבורו הווה ועתיד פחות כואב והרסני ממה שקורה כרגע.
נחבק באהבה את הילד ואת עצמינו, ונתבונן באופן מכיל על העבר ונשנה את העתיד.
אני רוצה לחדד את הנושא יותר דרך משל ידוע שימחיש לנו את הדברים.
באחד מימי החורף יצא אדם לבוש היטב מביתו אל הרחוב. התדיינו ביניהם השמש והגשם בסוגיה משמעותית "מי יצליח לגרום לאדם האלמוני להסיר מעליו את בגדי החורף במהירות". האדם יצא עם מעיל פרווה, וכמה חולצות להגנה מהקור המקפיא. הגשם התחיל במשימתו – לנסות להוריד לאדם את הכיסויים, הוא הגביר את הגשם ועוצמת הרוח. האדם לא רק שלא הוריד כיסויים, ההפך הוא התעטף בהם ביתר שאת ועוז בעוד שכבות הגנה.
צחקה השמש ובאה לגשם ואמרה לו "אדוני הגשם, כדאי שתדע – ככל שתקשיח עמדות, ותגביר את הרוח והגשם, הוא רק יהדק את ההגנות…" הגשם לקח צעד אחורה והשמש התחילה להוציא קרני שמש, האדם התחמם והרגיש בטוח הוריד את כל ההגנות והרגיש בנוח ללכת ברחוב בלי כל אותם כיסויים.
בדומה למשל השמש והגשם – הרבה מאד הגנות שהילדים שלנו יוצרים לעצמם מתרחש כאשר הם מרגישים שהם צריכים להתגונן מהתקפה חיצונית (ביקורת, אשמה, שיפוטיות, אגו וכו). הרבה פעמים נפגוש ילד שמלביש הגנות מול גשמי הביקורת. אחד הכיסויים שהוא ילבש, במיוחד כשמדובר בטראומה, זה רגשות האשם. נפגוש אותם בכיוסי של שינוי לבוש, התנהגויות סיכון, מרד וניתוק קשר עם המשפחה ואובדן זהות.
כשאנחנו יוצרים ברית עם הילד מול רגשות האשם והרס העצמי ומגיעים באהבה אל הילד, לא משליכים ומטיחים את הכאב, אלא נותנים לו משמעות ומוסיפים את מנגנון האחריות, אנחנו בעצם מסירים את הצורך של הילד ליצור הגנות, ממש בדומה לקרני השמש שמסירות את הלבושים, כך אחריות ואהבה מחממת אותו ומיתרת את הצורך בהגנות וכיסויים.
אחריות זה ההבנה שמה שכל ילד זקוק ובמיוחד ילד מתמודד, זה חוסר בשיפוטיות והעדר ביקורת וקבלה אמיתית, נתינה של מה שהוא זקוק (מסגרת מותאמת, גם אם זה לא מתאים לי) – נתנצל על הדרך בה נהגנו, לא ממקום מושפל אלא ממקום בוגר שלוקח אחריות על העתיד של הילד.
במידה ואני מבין שזה הצורך שלו? זה מה שאתן לו באהבה!
כרגע הילד שלי צריך משהו אחר ממה שראינו והבנו עד היום. זה בסדר לטעות, זה לא יעיל להאשים ולעסוק בהרס עצמי, והכי חשוב לקחת אחריות בגאווה!
אם כל היום אהיה עסוק ב"למה לא עשיתי את זה בעבר כמו שצריך?" לא יקרה מכך דבר.
אחריות פירושה "איך אני עושה את העתיד טוב יותר" – ואז יש מלא מקום לעשיה, לתקווה, ולהרבה טוב בדרך.
אפשר לראות אצל מטופלים ומטופלות, ככל והם קיבלו את הלגיטימיות להוריד את רגשות האשם בזכות קבלה ללא תנאי וסביבה שהיא לא מאשימה ויותר מרפאה. הם מסוגלים לקחת אחריות על הכאב וללכת ולצעוד לעתיד שהוא פחות כואב. התהליך לא קל אבל מאפשר הרבה מקום בנפש לתקווה. הם מקבלים את הביטחון שיש להם את הדרך איך לנהל את הכאב ולא שהכאב ינהל אותם.