כהורים בעולם המטלטל של היום, מוטלת עלינו אחריות כבדה מאד על הידיים.
הילדים שלנו חווים חוויות מסעירות מידי יום, העולם חושף את עצמו בפניהם, הכל נגיש, הכל גלוי, בין אם אנחנו רוצים ובין שלא,
והרבה פעמים היצורים הסקרנים הקטנים שלנו – לא יעמדו בפניו, ויגלו או יעשו גם דברים שהיינו שמחים לשמור מפניהם.
אחד הנקודות הכי חשובות בקשר שלנו מולם, היא היכולת לאפשר להם מרחב פתוח ובטוח לשיח ולשאלות. הילדים שלנו חייבים להכיר בנו ולתפוס אותנו כהורים "שאילים" – כאנשים הראשונים שניתן לפנות אליהם בכל שאלה בעיה או צרה, ולדבר איתנו על ה-כ-ל.
הסיבה לכך היא פשוטה – אנחנו לא נוכל למנוע מהילדים שלנו להתעניין, חלק בלתי נפרד מהמושג "התבגרות" הוא החשיפה לעולם, היכולת ללמוד ולגלות דברים באופן עצמאי, ויותר מכך – יצר הסקרנות הבוער בגיל הזה יותר מכל.
אנחנו לא נוכל לקחת מהילד את העולם, במיוחד בדור שלנו – אין לנו את האפשרות לשמור אותו "צמוד לסינר של אמא"
במיוחד ילדים שאחד מבני המשפחה בחר דרך שונה מהקו הכללי המשפחתי – ואז שאר בני המשפחה עוד יותר חשופים לדרך אחרת. או ילדים שמתגוררים בשכונות מעורבות , ובכלל בדור שלנו נורא נורא קשה לשמור את הילדים בקונכייה – הילדים חשופים להכל!)
מה שכן נוכל לעשות – זה להנגיש להם את העולם בצורה נכונה, ובכך להביא את הסקרנות הטבעית הזאת לידי סיפוק וריצוי, מבפנים – מהבית – ממכם ההורים, שהתשובות לשאלות שצצות לילד, יהיו שלכם ובאחריות – ולא של אנשים זרים חלילה, שרוצים ברעת ילדכם ובלי אחריות.
שאלו אותי לא מעט פעמים למה צריך לדבר, הרי "איתנו אף אחד לא דיבר…"
ואני אשיב במשל מעניין מהפרשה. – בפרשת נח כתוב שנח הכניס לתיבה את בעלי החיים הטהורים ו"שאינם טהורים". רשי מסביר שלא נאמר "טרפה" או כל מילה קשה אחרת, כדי לשמור על נקיות הדיבור וטוהר המילה. ופתאום – בפרשה שלנו השבוע , כאשר הוצרך לכתוב על המותר והאסור באכילה- התורה לא בוחלת במילים, "שקץ, טרפה, טמאה.." ועוד ביטויים שהם בדיוק ההפך של מה שנאמר בפרשת נח!
כיצד זה ייתכן? ואיפה טוהר המילה??
שאלו את המגיד מדובנא, והוא ענה במשל – היה פעם באיזו עיירה רב שבוקר אחד דפק אצלו בדלת אדם ושאל אותו "איפה גר יחזקאל"
ענה לו הגבאי של הרב "אתה מתכוון ליחזקאל הקמצן? הוא גר בהמשך הרחוב…"
כשהיהודי השואל יצא – הסתכל הרב על הגבאי ואמר לו, שלא מתאים לדבר כך על יהודי…
כעבר כמה ימים דפק בבית הרב השדכן, והציע את הבת של יחזקאל לבן הרב. בטענה שיחזקאל הינו עשיר!
"יחזקאל?" שאלה הרב בתמיהה "יחזקאל הינו קמצן גדול ולא מתאים השידוך הזה כלל" שח הרב בנחרצות.
הגבאי – שזכר את המקרה מאמש, תהה מאד לגבי תשובת הרב, שהרי הרב ביקש שלא לכנות יהודי כך…
השיב לו הרב – "כשיהודי מחוץ לבית שלי אין לי צורך לכנות אותו בכינויי גנאי, אבל כשהוא רוצה להכנס אלי הביתה – שם זה כבר אחרת.
בפרשת נוח כשבעלי החיים נכנסים לתיבה ולא למקום האישי שלנו אין צורך בכינויי גנאי, ולכן התורה נזהרת בזהירות יתרה מכך, אבל כשבעלי החיים הטמאים רוצים להיכנס אלינו לפה- בפרשתנו הנוכחית – כאן צריך להיות נחרצים וחדים בדיבור וללא פשרות, שלא יהיה מקום של ספק חלילה!"
ונחזור לנמשל – בזמן שלנו – אין לאן לברוח. רמת החשיפה של הילדים שונה מכל דור אחר, לילד אסור להישאר עם שאלה או חשיפה למידע מבלי שאנחנו ההורים נתווך ונהייה שם שכן החשיפה הזאת עלולה להיות הרסנית עבורו. "להיות שם" – מבלי לשפוט, מבלי להבהל, בנחת, ברוגע, עם ים של אהבה וכמובן חיבוק גדול.
הרבה פעמים הילדים יחששו מלייצר איתנו את השיחה והפתיחות הזאת – חשוב לדעת שאכן בהתחלה זה יפתיע אותם, ואולי יהיה קצת מוזר… אבל ככל שנתמיד וניצור סביבה בטוחה לילדים, נקבל אותם, הקשר בינינו ילך ויתחזק, הילד יראה אותנו כדמויות המשמעותיות בחיים.
אני רוצה להוסיף עוד נקודה – אם אפשר לקבוע עם הילדים "קוד" – כאשר הילד רוצה זמן "בטוח" , הזמן שקיבל מבחוץ בלי שום ביקורת ממובגר אחראי, וזה עלול להיות גרוע מאד…
הזה אומר שלא משנה מה יגיד או ישתף – אנחנו לא נגיב בביקורת ורק נחבק ונגן ונאהב, באופן זה הילד ימצא את המקום והיכולת לשתף, בידיעה ברורה שלא נשפוט ונגלה אפס ביקורת וכעס.
בהצלחה, והרבה כוחות נפש