לא ייאמן שעוד שבוע עבר, אנחנו בעצם עיצומן של ההכנות לפסח, ואוטוטו מגיעים כולנו יחד להתיישב ולקרוא את ההגדה, ולספר בסיפור יציאת מצרים וגאולת ישראל. אפשר לחוש את הלחץ והמתח באוויר, עוד רגע נשב יחד, "מסובין", בני חורין… – אבל כעת כמעט בלי נשימה…
אני רוצה להציג כאן שאלה שמתעוררת פעמים רבות בקרב ההורים, והתשובה שלה חופפת לתקופתנו… הרבה פעמים אנחנו מתמודדים עם קשיים ואתגרים שהחיים מביאים איתם, זה יכול להיות במנות "קטנות", ולעיתים מדובר גם באתגרים משמעותיים ומהותיים.
והשאלה המתבקשת שבוודאי נתמודד איתה לא פעם היא – היכן נעמיד את הילד שלנו בסיטואציה הזאת? האם נחשוף אותו לקושי? האם נדגל בשיטת "נתעלם וזה ייעלם"? ואם החלטנו לחשוף- כמה כדאי? והאם זה לא יכניס אותו ל"תסבוך"?
אתגר אחד אישי או משפחתי – שמציף איתו כל כך הרבה לבטים…
אתן לכך דוגמא שתבהיר קצת יותר עד כמה אנחנו נתקלים עם סיטואציות כאלו ביום יום – ילד שרוצה איזשהו פריט לבוש חדש, וכרגע המצב הכלכלי לא מאפשר. למרות הקושי הכלכלי החלטנו להלוות כסף ולרכוש את צרכי הילד.
האם נפטור את הילד ב"לא" ו"כן"?
האם נספר לו על המצב הבעיה והפתרון שמצאנו?
התשובה החד משמעית שלי לשאלה הזאת – כן! הילד שלנו צריך להיות חשוף גם לקשיים שהחיים מביאים איתם, (במיוחד אם לאתגרים האלו יש קשר ישיר לילד עצמו), ולא נכון לעטוף אותו בצמר גפן או להתעלם.
וננסה להציב כאן את האתגר של ההורים למתבגר המתמודד.
כיצד אנחנו מתייחסים לשאר בני המשפחה בתוך כל הדבר הזה? האם לדבר? האם להסתיר? להכחיש?
הילד יכול לראות ולחוות כל כך הרבה קשיים, ירידות, רכבת הרים אחת גדולה – בשתיקה רועמת ובלי לדבר על זה. כדי ששאר הילדים חלילה לא יפגעו – אך מן העבר השני- אנחנו לא באמת יכולים להגיד שהילדים שבבית לא ראו ולא שמעו.. ילדים יודעים לזהות באופן חד וחלק מצבים. החוש של הבנת הסיטואציה, במיוחד שמדובר בקושי כאב או התמודדות בתוך המערכת המשפחתית- הוא מחודד וממוקד בקרבם.
וכאן נכנס המקום של הדוגמא האישית שלנו- כאשר שאנחנו מראים להם איך אנחנו מתמודדים עם זה, כשאנחנו מציגים בפניהם את הבעיה כמות שהיא – ולאידך את הפיתרון או דרך ההתמודדות העכשווית שלנו, זה מה שיתן לילד כלים וכוחות איך להתמודד עם הקושי בתוך המערכת המשפחתית- ובכלל כל קושי שיגיע לו, בכוחות עצמו.
חשוב שתבינו, הילדים צריכים להיות שותפים גם בכאב במורכבות ובקושי! זה המהות של חינוך טוב!
אבל לא פחות חשוב ויותר מכך מכך – עליהם להיות שותפים בהבנה ובקבלת הפיתרון!
אתן לכך דוגמא שהיא בדיוק מהתקופה הזאת, רק שנים אחורה, זכיתי שסבי וסבתי היו גרים אצלנו בבית בירושלים. סבא הרב יוסף הכהן וייס היה ניצול שואה שעבר תלאות אין ספור, ואיבד את כל משפחתו – אישה ילדה הורים אחים…
וכשהיינו יושבים יחד בליל הסדר לאמירת ושירת ההגדה, לא אשכח אותו ישוב על כסאו, לבוש בבגדי חג, מלא באור ובחן, וכשהיינו מגיעים לשירת "עבדים היינו" – היה פורץ בבכי, כזה שמעורבב בכאב ותקווה. וכילד הייתי תמה למשמע הבכי – ושאלתי אותו באחת הפעמים לסיבתו.
סבא ענה לי "בהגדה אנחנו אומרים עבדים היינו לפרעה במצרים – עברתי את אותו גיהנום באושוויץ, עברנו את מצרים – איבדתי שמה הרבה, אבל כל זאת – בעבר – "היינו". כיום אנחנו כבר לא, עוד יש תקווה!"
אדם שהגיע לכזאת כמות של כאב ואובדן ועדיין יודע להתחבר ולבכות את עבדים היינו ולשיר אותו אמנם עם המון המון כאב אך גם בתקווה גדולה!
אם נקח את הדוגמא הזאת של סבא ונשליך אותה אלינו – שגם אם אנחנו בתוך הקושי והתמודדות, נשתדל לראות את ההתמודדות והקושי, בראיה רחבה שיש בה גם תקווה. זה ישקף את הדבר לילד שלנו וינסוך לו כוחות וגישה להתמודד.
הדוגמא האישית – קודם לעשות את העבודה עם עצמנו, לראות את הקושי לא רק במובן של העדר תקווה אלא במובן של – יש מקום לתקווה גם בתוך התמודדות, לפסול ולא להתבונן בהתמודדות זה לא חכמה כי אם הכחשה. ככל ואנחנו נתבונן בכאב וניתן לו מקום ראוי, אנחנו גם נדע לפנות ולתת מקום לתקווה.
ביום שהילד שלנו יצטרך להתמודד בעצמו – הוא יסתכל עלינו וידע שיש לו כלים לעשות זאת- הוא ראה את הוריו כיצד הם עושים זאת!
מצוות הפסח היא התקשורת עם הילדים. "והגדת לבינך" – לספר ולהנחיל לילדנו את הנס שקרה.
הדרך שלנו לחנך דור איכותי ומאמין – זה דווקא לספר את הקשיים, את ה"עבדים היינו".
אך במקביל גם את "ויוצאינו משם"!
וכך נלמד את הילד לראות את העולם בהרבה יותר משחור או לבן ונחדיר בו כלים להתמודד עם כל סיטואציה מאתגרת.
בברכה חג פסח כשר ושמח
שנזכה לראות בקרוב את הגאולה ברמה האישית והכללית.